בכנס מיוחד בנושא ישראל והתקשורת, לא הבין מגיש חדשות ערוץ 4, ג'ון סנו, מדוע לא התיר צה"ל לעיתונות להיכנס לרצועה. לעומת זאת, החוקר האקדמאי, רובין שפרד, חושב כי התקשורת בבריטניה אינה מחמיצה אף הזדמנות לנגח את ישראל. מסקנה: תלוי את מי שואלים.

שורות אלו נכתבות ביום בו על העמוד הראשון של ה'אינדפנדנט' מרוחה הכותרת "הסודות המזוהמים של ישראל בעזה". הכוונה לכמה עדויות של חיילי צה"ל על הרג אזרחים ברצועה במהלכו של מבצע 'עופרת יצוקה'. היומון הקדיש גם מאמר מערכת לנושא זה.

שלושה ימים קודם לכן התכנסו בבניין העירייה בהמפסטד למעלה ממאתיים בני-אדם כדי לקבל תשובה על שאלת הכנס: "האם העיתונות הבריטית אחוזת אובססיה לישראל?". התשובה שהם קיבלו הייתה "כן" ו"לא". תלוי את מי הם שאלו. לחוקר האקדמאי, רובין שפרד, לא היה ספק - ישראל נשפטת על פי אמות מידה שונות מאלו של מדינות אחרות והמדיה אינה מחמיצה הזדמנות לנגח את ישראל מעבר לכל פרופורציה. הוא קבל על חד-צדדיות והביא כדוגמא לא פחות מאלף מילים מהן מורכב הדיוקן של החמאס באתר האינטרנט של הבי.בי.סי., מבלי שאף אחת מהן תתייחס לאופי האנטישמי של הארגון.

"אובססיה? הלוואי והייתה! הצרה שהיא בכלל לא בנמצא...", סתר ג'ון סנו, האיש המזוהה עם ערוץ 4. לדבריו, למדיה הבריטית אין עניין בנושאים בינלאומיים ולכן היא רחוקה מלהיות אובססיבית. בין 17 ל-24 אחוזים במהדורות החדשות מוקדשים לנושאי חוץ והנתונים מעידים על אדישות. "אם הייתה אובססיה", הוא הפתיע, "לדעתי הסיכסוך הישראלי-ערבי היה נפתר מזמן".

ג´ון סנו: ´´אובססיה? לא´´

הקהל העויין נזף במגיש על כיסוי עיתונאי חסר אחריות בו הואשם צה"ל בהפצצת בית-ספר של האו"ם על יושביו. סנו לא מצמץ. "אם היו מאפשרים לכתב שלנו להיות בשטח, הטעות הזאת לא הייתה מתרחשת". בכך הסכימו כולם. גם שפרד וגם אלכס ברומר, העורך הכלכלי של ה'דיילי מייל', שסבר כי הפצצות הבתים בעזה יצרו תמונות קשות וזה השפיע על סיקור הכתבים. סנו, כמו כל השדרים האחרים, היה צריך לעמוד על "גבעת הבושה" ליד שדרות כדי לכסות את המבצע שמעבר לגבול. "אין דבר שמרגיז יותר את העיתונאים מהניסיון למנוע מהם לעשות את עבודתם", אומר שפרד. גם הוא וגם סנו הסכימו כי "עיתונאי אינו קם בבוקר ושואל את עצמו, איך אני יכול לכסח את ישראל היום".

הערב אורגן על ידי עמותת Just Journalism העוסקת באופן בה מסוקרת ישראל בתקשורת הבריטית. העמותה פירסמה דו"ח בן 32 עמודים שעסק בעימות בעזה וממנו הסיקה כי אצל הבי.בי.סי היו מיקרים בהם לא הייתה הפרדה בין דעה לידיעה. על כן היא סבורה כי איגוד השידור לא היה לחלוטין מאוזן. העיתונות הכתובה, מאידך, הוכיחה מידה ראוייה של איזון, אך בסך הכול ישראל הוצגה באור תוקפני. יחד עם זאת מגלה הדו"ח כי מספרם של המרואיינים הישראלים היה גדול לאין שיעור מזה של הצד השני.